מה עובר על המתבגרים שלנו

תקופת ההתבגרות היא תקופה של הגדרת הזהות העצמית וגיבוש הזהות המינית. כדי שהתהליך המורכב הזה יעבור בשלום יש צורך בקבלת נורמות, בשליטה עצמית, בהשתייכות חברתית ובמעבר לחשיבה בוגרת, אחראית ועצמאית. תוסיפו לכך את העובדה שבתקופה הזאת מתרחשת פרידה הדרגתית מההורים, ועלייה בחשיבותם של בני הגיל והחברים – ותקבלו מצב מבלבל להפליא

ד"ר אלידה מגור, מנהלת מרפאת מתבגרים ומומחית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר

טלטלות גיל ההתבגרות הן שלב הכרחי בחיים בדרך להתפתחות נפשית תקינה. זהו שלב בו המתבגר נמצא על פרשת דרכים ברצף שבין ילד לבוגר, כאשר בחיי היומיום הוא נע בין שני הקצוות של הרצף: אפשר לשבת עם המתבגר ולשוחח איתו כמו עם מבוגר, ומייד לאחר מכן הוא עלול להסתבך בקטטה עם אחיו בן החמש. ואכן, הוא עדיין לא מבוגר. גופו אמנם גדול וטעון בהורמונים, אך התנהגותו לעתים קרובות עדיין ילדותית.

מה בעצם קורה שם, בגופו ראשו וליבו של המתבגר שלנו?

הגוף

הגוף תופס מקום חשוב ומרכזי בחיי המתבגר והוא מעסיק אותו שעות רבות ביום. הוא מהווה בסיס לדימוי העצמי, מקור לדחפים ולהתרחשותם של שינויים רבים, שלמתבגר אין שליטה עליהם. השתוללות ההורמונים משפיעה על הגובה, המשקל, הקול, הופעת שיער גוף, פצעי בגרות וצמיחת איברים שמתחילים כיום בגיל תשע עד עשר שנים, הרבה יותר מוקדם מבעבר.

המתבגר בודק את גופו וגבולותיו, עמידותו וחוזקו, ומבלה שעות רבות מול המראה, מתנסה בסיגריות, סמים, אלכוהול וסקס. במקרים קיצוניים הוא אף פוגע בעצמו ולוקח סיכונים, כדי להרגיש תחושת כוח ושליטה: לא ישן מספיק, לא אוכל כראוי, מגזים בפעילות ספורטיבית, מקעקע, מחורר ופוצע את גופו. חשוב לו להקצין את הייחוד שלו באמצעות המראה החיצוני, ובו בזמן להשתייך בכל מחיר. מבלבל, כבר אמרנו.

מה עובר על המתבגרים שלנו

הראש

בגיל ההתבגרות, בין גיל שתים עשרה לגיל שש-עשרה בערך, עדיין מתפתחת האונה הפריאטלית (הקודקודית), שאחראית על עיבוד המידע שמתקבל מהסביבה באמצעות החושים. כמו כן מתפתחת האונה הטמפורלית (הרקתית), שאחראית על השפה ועל השליטה הרגשית. התפתחות המוח שטרם הושלמה בגיל זה, מהווה גורם נוסף לחוסר בגרות ולהתנהגות חריגה שמאפיינת בני נוער.

בין גיל שש-עשרה לגיל עשרים ואילך ממשיכה להתפתח במוח הרשת העצבית שאחראית לאינטליגנציה, להכרה, למודעות עצמית ולגיבוש מרכיבי האישיות.

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הראו שהמוח ממשיך להתפתח גם בשנות העשרים לחיינו, ובמיוחד באזורים שאחראים על כושר השיפוט, ההיגיון, השליטה הרגשית והמיומנות החברתית. אלה הם בדיוק אותם האזורים במוח שאחראים על הבעיות המאפיינות את גיל ההתבגרות, כגון חוסר שליטה ושיפוט חברתי מוטעה לעתים. המתבגר חש שהוא חזק וגדול, כאשר למעשה שיקול הדעת שלו לקוי, סף התסכול שלו נמוך והוא לא מתחשב בסביבתו. הוא מתקשה להתמודד עם התסכולים, מגיב תגובת יתר לכל כישלון, המלווה בתחושה שהוא “לא שווה כלום” ו”אין לו בשביל מה לחיות”. כל אכזבה או ביקורת מובילים לייאוש ולתגובות קיצוניות, לעתים עד כדי ניסיונות אובדניים.

המתבגר מנסה להבין את העולם הסובב אותו ולהתאים את עצמו למצבים חדשים, אך מתקשה לעשות זאת, הן מאחר שמוחו עדיין לא סיים את התפתחותו, ואישיותו עדיין לא מגובשת, והן מחמת השפעות סביבתיות שאחריהן הוא נגרר. אין פלא, לכן, כי לעתים מתקשים ההורים והמורים להבין אותו והגבול הדק שבין נורמה לפתולוגיה נסדק. 

הרגש

הגמילה הרגשית מהתלות בהורים היא תהליך התנתקות פסיכולוגי שעובר כל מתבגר, והוא הכרחי להתפתחות אישית ונפשית תקינה. כדי ליצור לעצמו זהות פנימית בוגרת ועצמאית, המתבגר חייב לעבור שלב של היפרדות מההורים. ההורים מצידם לעתים מבולבלים, מופתעים, כואבים וחסרי אונים מול התנהגותו הקיצונית של ילדם. המתבגר כועס עליהם, מתחצף, מסתגר בחדרו ונוהג בהם בריחוק וזרות. הוא בודק גבולות ועלול לקחת סיכונים, להסתבך עם החוק או להגיב בהתנהגות קיצונית. המסר שלו הוא “עזבו אותי לנפשי”, “תרדו ממני” ו”אל תגידו לי מה לעשות”.

הקשר עם המתבגר עלול להיות קשה וסוער ומלווה מאבקים ועימותים. את מקומם של ההורים, תופסים כעת החברים, ואילו ההורים מהווים עתה עבור המתבגר שק אגרוף, עליו הוא פורק את תסכוליו. 

אז מה עושים?

חשוב לתת למתבגרים מרחב ועצמאות, אך במקביל לדרוש מהם לגלות אחריות, ולהדגיש בפניהם שההשגחה עליהם היא חובתכם המוסרית והחוקית כהורים. 

הציבו גבולות ברורים, תוך התחשבות בנורמות המקובלות של הגיל והתקופה. לא כדאי להתעמת עם המתבגר בנושאים חסרי משמעות כמו צבע השיער, בגד מסוים, או המוסיקה שהוא מאזין לה, אך העבירו את המסר שיש כאן מי שמציב גבולות.

הדגישו בפני המתבגר כל הזמן את היתרונות, היכולות והצדדים החיוביים שלו, החמיאו ופרגנו לו.

שוחחו אתו על סכנות כמו סמים, אלכוהול, אלימות, סקס לא בטוח, מחלות מין ונהיגה שלא כחוק. הבהירו לו כיצד לנהוג במידה ונקלע לצרה, כיצד לפעול ובמי להיעזר.

הסכימו יחד על נהלים מסוימים, מתוך החלטה משותפת וכבוד הדדי. לסכם, למשל, שהוא יכול לישון אצל חבר אך צריך להודיע לכם, יכול ללכת למועדון מסוים אך לא למקומות מסוכנים.

תנו לו דוגמה אישית, כדי שיאמץ לעצמו סטנדרטים של התנהגות שמקובלים עליכם. 

הבהירו לו שהוא מוזמן לבוא ולדבר אתכם בכל זמן שהוא מעוניין בכך. כנגד זה – אם היום זה לא היום שלו ואין לו רצון לשוחח, מומלץ לוותר ולא להיכנס לעימותים מיותרים.

בלו אתו. דברו אתו. שתפו אותו, במידה, גם במה שעבר עליכם במשך היום או השבוע, בלי להעמיס עליו חרדות, קונפליקטים בלתי פתורים, ופחדים שלכם.

שוחחו אתו בגובה העיניים, ולא מתוך עמדת שליטה או התנשאות. 

אל תחששו לומר לו שאתם בעניינים, מודעים לו ולקשייו, דואגים, אוהבים ומתייחסים. אימרו לו שהוא חשוב לכם, לכן לא תניחו לו להרוס את חייו ועתידו.

אל תגררו למאבקי כוח, הטחת האשמות, איומים או מכות. אל תעלבו ואל תאבדו שליטה, וזאת על מנת למנוע הסלמה ומאבקי כוח קיצוניים. לענות בשקט או להשהות את התגובה הרצויה למועד אחר.

אם למרות הכל קשה לכם להתמודד, כדאי לפנות ליעוץ מקצועי כגון מרפאת מתבגרים, פסיכולוג למתבגר, פסיכיאטר ילדים. לעתים שיחות של המתבגר עם גורם מקצועי והדרכה של ההורים יספיקו כדי לשפר את המצב. במקרים קיצוניים ניתן לשלב טיפול תרופתי באופן זמני.

והכי חשוב – תאהבו אותו. זה עדיין הילד שלכם שם, בתוך סערת ההורמונים הגועשת הזאת. ובעוד כמה זמן הוא יחזור אליכם – איש גדול, מגובש ובוטח – והכל ייראה אחרת. מבטיחים.