כשההורים מתגרשים

כעס, עצב, הכחשה. הילדים שלכם יבטאו קשת מאוד רחבה של רגשות כשתספרו להם שאתם נפרדים, וזה טבעי לחלוטין. מתי כן כדאי להתייעץ עם גורם מקצועי?

גליה אנקורי, פסיכולוגית קלינית, מטפלת עצמאית, צוות בריאות הנפש במאוחדת

גירושים הם טלטלה גדולה. גם אם נדמה לנו (ואולי זה נכון, במקומות מסויימים) שכו-לם מתגרשים, הילדים שלנו עוברים חוויה לא פשוטה. הם חווים רגשות קשים ועשויים להגיב בכל מיני צורות ואופנים, בהתאם לגיל, לאופי, וליציבות הסביבה ומערכות התמיכה בהם. חשוב להיות מודעים למגוון התגובות הקיימות ולדעת להתמודד איתן.

הנה חלק מטווח הרגשות שעשויים להתעורר:

הכחשה ובלבול: בהתחלה – מדובר בשוק, שיכול להתבטא בהכחשת הפרידה. הילד מתנהג כאילו הגירושים לא התרחשו, או בורח לדמיונות שבהם הוריו עדיין יחד. כתוצאה מכך, הילד נמצא במצב של בלבול, שעלול לבוא לידי ביטוי גם בחיי היומיום, למשל בלימודים.
פחדים: אלה יכולים להיות פחדים מציאותיים ביותר, עקב השינוי בחיים (איך אסתדר בסביבה החדשה שבה אבא גר? האם יהיה לנו פחות כסף? מה יגידו החברים שלי?). לצדם ייתכנו פחדים מציאותיים פחות, כמו חשש מכך שההורים יפסיקו לאהוב גם אותו ו’יתגרשו’ גם ממנו, או שמשהו רע יקרה להם. הילד עשוי לבטא את פחדיו במילים, אך סביר להניח שהם יבואו לידי ביטוי גם בהתנהגות. למשל: באמצעות היצמדות רבה להורה, או עיסוק יתר באוכל.
תחושות אשמה וכעס: אלו הן תגובות נפוצות, הנובעות מכך שילדים נוטים להאשים את עצמם בדברים הקורים במשפחה. לילדים, בייחוד הצעירים שבהם, יש נטייה לערבב בין מציאות לדמיון ואף לראות עצמם כבעלי כוחות והשפעה לא מציאותיים. ייתכן שילד יחשוב שהוריו התגרשו מכיוון שהוא לא התנהג כשורה, או שאביו עזב את הבית מכיוון שהיה מאוכזב ממנו.
ילד עשוי להרגיש גם מרומה, לכעוס ולהתנגד, להאשים את הוריו על כי “הרסו לו את החיים”. צעירים עלולים לבטא תוקפנות כלפי הוריהם או כלפי אחים וחברים. ילד בוגר יותר עלול להתבייש בכך שהוריו נפרדו ולהרגיש שונה, תוך פגיעה בדימוי ובביטחון העצמי שלו ומכאן גם בקשריו החברתיים. ילד אף עשוי לחוות את התחושה “זה קורה רק לי”, גם אם הוא מכיר ילדים אחרים להורים גרושים.
בכי או הסתגרות: תחושת העצב של הילד יכולה לבוא לידי ביטוי בבכי או בהסתגרות, בהתאם למזג שלו. חלק קטן מהילדים עלול לפתח תסמינים של דיכאון, כמו קשיים בשינה או באכילה, או אובדן עניין במשחק ובפעילויות עם חברים.
צורך לתווך בין ההורים: ילדים רבים ממשיכים לקוות ולהאמין כי בסופו של דבר הוריהם ישובו לחיות יחד. לעתים, ילדים מתפללים לאלוהים שהוריהם יחזרו זה לזו, ואף נודרים נדרים כמו: ‘אם ההורים יהיו יחד אהיה ילד/תלמיד טוב’.
ישנם גם ילדים המנסים לחבר מחדש בין הוריהם באמצעות הצעות ישירות לצאת לבלות יחד, וחלקם אף עלול לפתח מחלה או מצב מצוקה אחר שיחייב את ההורים לשתף פעולה ביניהם. כשהורים נפרדים בכעס ונשארים מסוכסכים גם לאחר הפרידה, נוצר קונפליקט נאמנות: הילד מרגיש ציפייה לעמוד לצד אחד ההורים, אך נוטל על עצמו תפקיד של מתווך או שליח ביניהם. כתוצאה מכך, הוא מתקשה להמשיך להיות בקשר חיובי עם שני הוריו.
אחריות יתרה: כשאחד ההורים או שניהם נמצאים במצוקה קשה סביב הפרידה, הילד או הילדה עלולים לקחת על עצמם אחריות יתרה, מעבר לגילם, ולהפוך למעין בן/בת זוג של ההורה או לדמות הורית עבור האחים הקטנים.
השלמה: במרבית המשפחות, הקושי המרכזי מתרחש בתקופה הקודמת לפרידה ובתקופה שאחריה. אולם על פי רוב, עם הזמן שבים החיים למסלולם בשני הבתים החדשים שנוצרו, והילדים מרגישים שוב יציבות וביטחון. בשלב הזה, רוב הילדים משלימים עם המצב ואף צומחים ומתבגרים מתוך המשבר שעברו. כמו כן, במקרים שבהם קדמה לפרידה תקופה קשה ומתוחה, לאחר שהחיים מתייצבים מורגש שיפור במצב הרוח ובאיכות החיים של הילד ביחס לחיי המשפחה שהכיר קודם לכן.

כשההורים מתגרשים

מתי כדאי לגשת לעזרה מקצועית?

משפחות רבות עשויות להתמודד היטב עם השינויים הכרוכים בגירושים גם ללא ייעוץ מקצועי. עם זאת, שיחה חד פעמית עם פסיכולוג עשויה לעזור להורים להתכונן לפרידה ולהחליט יחד כיצד לשוחח על הנושא עם הילדים.
כדאי לשקול התייעצות עם פסיכולוג גם בהמשך הדרך, למשל אם מתעורר קושי משמעותי בהתמודדות עם קשרים רומנטיים חדשים של ההורים או ביחסים עם ילדי בן/בת הזוג של ההורה.
הנה כמה מקרים שבהם מומלץ לפנות לייעוץ:

קושי של ההורה: כשהורים מתקשים להכיל את תגובות ילדיהם מתוך המשבר שבו הם עצמם מצויים, או כשהם מתלבטים רבות איך להתייחס לתגובות הילד – מומלץ שיפנו לפסיכולוג להדרכת הורים (ביחד או לחוד, בהתאם לאופי היחסים ביניהם).
תגובה מוגזמת/ממושכת מצד הילד: אם ההורים מרגישים שתגובת הילד מוגזמת בעוצמתה או נמשכת יתר על המידה, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג. לאחר הפרידה, על ההורים להיות קשובים לתגובות של ילדיהם (שאוזכרו בתחילת הכתבה), ולהביא בחשבון כי הן עשויות לדרוש מהם הרבה סבלנות ורגישות במשך תקופה ארוכה.
פגיעה בתפקוד היומיומי או הרגשי של הילד: אם ההורה חושד כי הילד סובל מדיכאון, מבעיות חרדה, או מפגיעה מתמשכת באכילה, בשינה או בלמידה – מומלץ לפנות להתייעצות עם פסיכיאטר או פסיכולוג.
קשיים חברתיים של הילד: כשילד מגיב לסביבה בהסתגרות או בתוקפנות, המובילה לפגיעה במערכות היחסים שלו מחוץ למשפחה – התערבות מקצועית עשויה למנוע הידרדרות. קל יותר למנוע קשיים חברתיים, מאשר לשקם את מצב הילד לאחר שהקשיים הללו כבר התבססו והתקבעו.
ילד הורי: כשילד (או ילדה) לוקח על עצמו תפקיד הורי כלפי האחים הצעירים או תפקיד של בן/בת הזוג כלפי אחד ההורים, לאורך זמן, טיפול פסיכולוגי פרטני או טיפול משפחתי עשוי לסייע לו ולהורה לבסס יחסים שבהם האחריות ההורית חוזרת להורה. טיפול כזה יסייע לילד/ה לחוות שוב את הילדות, להתפנות לגדילה, להתפתחות, ללימודים ולחברים, ולהסיר מעליו עול שאינו מתאים לגילו.