התחלות חדשות: הורות מינקות ועד להתבגרות

התהליך הטבעי, הנכון, של הורות בריאה, מחייב אותנו לדעת לשחרר: לתת להם לחוות את ההתחלות החדשות שלהם בעצמם. זהו אולי האתגר הגדול ביותר שלנו

אתי קופלר, פסיכולוגית קלינית ורפואית, בריאות הנפש מאוחדת ירושלים

לפני מספר ימים שוחחתי עם אימא לילדה בת שנה וחצי. הקטנה החלה לא מזמן ללכת, מתפארת בנעלי צעד ראשון ובוחנת ללא לאות כל פינה בבית, בחצר ובסופרמרקט, והאימא הטרייה דולקת בעקבותיה. חוששת מנפילה על פינות חדות, שהאצבעות הקטנטנות לא יתפסו חלילה בדלת המרפסת או במגירת המטבח, מנסה לנבא ולסכל מראש כל תרחיש אימה אפשרי. הנקה

והקטנה בשלה: נופלת וקמה. כשנפלה על שיח ההיביסקוס ונשרטה קלות אמרה האם:

אוף, אני מרגישה כמו אימא רעה שנתתי לה ליפול… ואני עניתי לה מייד: אני מרגישה

כך מהיום שנולדו ילדיי.

לאהוב, לשחרר

ילדינו נולדים אל תוך מעטפת זרועותינו, ואנו מרגישים אחריות של ממש לחייהם. בתחילה – זו אחריות טוטאלית. אנחנו מאכילים, מרגיעים, מווסתים קור וחום, שעות ערות ושינה, וכל תחום אחר. הם נמצאים בחסותנו המלאה. מכאן, התהליך הטבעי מחייב פרידות ושינויים: התינוק הגדל צריך ללמוד להתמודד אט אט בעצמו וזה מחייב פרידה הדרגתית. שינויים רבים, התחלות חדשות.

אם בתחילה הרך הנולד מעביר את רוב זמנו בבהייה, אכילה ושינה – מהר מאוד הוא לומד להתהפך, לגרוף לפיו מכל הבא היד, וליניקה מתווספת גם בטטה מעוכה למהדרין, ואחר כך גם פרי וביסקוויט: האם זה מתאים? כמה ומתי? והגמילה. האם הוא מוכן לצעד הזה או שאנו דוחפים מידי ? הלבטים הללו בניסיון להשיג את האיזון בין הרצון שלנו לגונן ובין הצורך של ילדינו בעצמאות מתעורר גם ביום הראשון (והשני והשלישי) אצל המטפלת, במעון, בגן החדש, בבית הספר: אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו האם הצעד הזה מתאים? כמה ” לשחרר”? מהו העיתוי הנכון? ובכל ילד מחדש אנחנו מנסים לשקלל תשובה מתאימה לאור המשתנים: אישיותיים, התפתחותיים, רגשיים, ערכיים, חינוכיים , חברתיים, כלכליים. 

מובן שהלבטים הללו ממשיכים אל תוך גיל ההתבגרות וככל שהילד גדל, הלבטים והסוגיות גדלים אתו. הנער, בדומה לתינוק, פוסע את צעדיו הראשונים לעבר עצמאות בעולם האמיתי, והצורך שלהם לחוות להתנסות, ליפול, להתמודד ולקום – חיוני לא פחות מזה של תינוק הלומד ללכת. המטלה העומדת בפני המתבגר היא לבנות רצון משל עצמו, ליצור מחשבה עצמאית, הבנה וכושר חשיבה וללמוד לקחת אחריות, או בקיצור: לגבש אישיות עצמאית. מצד שני – עם כל הרצון הטוב (ועודף הביטחון העצמי), למתבגרים חסרים הבשלות של המוח הבוגר וניסיון החיים לקבל החלטות מושכלות, ולהבין לאשורן את ההשלכות של החלטותיהם. גם כאן אנו ההורים עומדים לא פעם בפני דילמות מוכרות ולא פשוטות: האם הצעד הזה מתאים? כמה ” לשחרר”? מהו העיתוי הנכון ?

נמל מבטחים, מגדלור, מצפן

בתחילת החיים אנחנו ההורים משמשים נמל מבטחים: מאפשרים לילד לבחון את הסביבה ולרוץ אלינו לבכות שהוא נפל או נבהל. ככל שילדינו גדלים אנחנו הופכים אט אט למגדלור שמאיר

את הכיוון לספינה, ובהמשך גם למצפן – המצפון המופנם בכל אחד ואחד מאתנו, זה שבלי קול יודע לומר מה נכון וטוב לנו ומה פחות כי ככה לימדו אותנו –אבא ואימא , וגם סבתא, המטפלת, המורה, החול בגן המשחקים, החבר הטוב וגם זה שרב איתי וכן, גם ההיביסקוס שחטפנו ממנו שריטה…

כל אחד מהשינויים הוא התחלה חדשה – עבורנו כמו עבור הילדים. ככל שהילד גדל – גם השליטה שלנו ההורים הולכת ומצטמצמת. בשלב מסוים אנחנו לא מלווים אותם לביה”ס וחזרה, ולא נמצאים איתם שעות רבות ביום. עד כמה אנו מעורים במה הם עושים, האם הם אוכלים וישנים טוב, מה הם חווים עם החברים שלהם, במה הם מתעניינים ומהם החלומות שלהם? רבים מהמתבגרים יחששו לשתף את ההורים במידע הזה, אחרים יזרקו אותו בפני ההורים בכל הכוח – ולמעשה מדובר באותה ציפייה לתגובה הורית מזועזעת וחרדה. ייתכן שלא נראה בעין יפה את החלטותיהם ואולי נתפוס אותם כלא מקובלות או מסוכנות; עם זאת חשוב שנסביר לעצמנו ולילדנו את ההבדל בין נכונות להקשיב ולהיות בשביל הילד ובין מתן אישור להתנהגותו.

אז איך עושים את זה?

איך מצליחים ללוות את ילדינו בצעדיהם הראשונים בעולם? התשובה היא אותה תשובה, בכל גיל: בנחישות ובגמישות. כלומר: תמיד חשוב לטפח ערוץ תקשורת פתוח עם ילדינו, כך שירגישו שהם 

יכולים לעגון בנמל המבטחים שהוא חיק ההורה, לתדלק, לבכות, לספר חוויות, להתלבט ולשאול

שאלות, לקבל חיבוק ועידוד, לשמוע עצות טובות מהורים אוהבים שפתוחים לשמוע, להקשיב ולכוון. זה נכון לגבי ילד המנסה לטפס על מתקן חדש בגן המשחקים וגם מאוחר יותר בחיים, כאשר ההורה כבר אינו נוכח פיזית בכל סיטואציה ותפקידו כמגדלור תלוי ביכולת של הילד לשתפו בהתמודדות, בהחלטותיו ובתוצאותיהן. התפקיד שלנו הוא להכיל את הילד ולכוון את דרך ההתמודדות שלו, כך שיוכל להפליג ולחזור שוב אל ההורים כחוף מבטחים. לפעמים, ילדינו יחזרו כמנצחים וינופפו בגאווה בהצלחותיהם, ופעמים אחרות הם יחזרו עם הכישלונות והנפילות, וזה סימן שהצלחתם: כאשר הילד מרגיש בטוח לחלוק כישלון, מתפנה אצלו מקום בו הוא יכול להירגע וללמוד מהתנסות ומהשיעור שקיבל במפגש עם המציאות. עד להפלגה הבאה.